הפוסט הזה מתבשל לי כבר כמה ימים
זה תמיד נע אצלי בין לכתוב פוסט שמספר מה קורה לי כנעה וכמשפחה, לבין לחכות שתהיה איזה תמה
אז ביוגה- כמובן- השתחררה התמה- וחזרתי לסורי- אני לא יכולה לחכות לסוף השעור כדי לכתוב
כמעט קמתי לכתוב לי תזכורת בפלאפון אבל מזה הצלחתי להגמל כנראה
אז אני שוב עסוקה במה זה אומר "לשחרר" ואיך זה משפיע לי ולנו על החיים
אז ממה אתחיל?
מהכי קרוב
אתמול- אורי שלי- שעד לפני חצי שנה לא היה קם בלי ששופכים עליו דלי מים בבוקר
חזרנו מקמפינג ספונטני בחניון מעל נחל צפית- עם חוגי סיור ועידודי המופלא שהדריך, ואנחנו- אורי רון ואני הצטרפנו אליהם
ואורי- הספיק שבקשתי שיעזור לי לסדר ולנקות- עזר לי להוציא את כל הדברים מהאוטו, סידר את רובם בבית, עם הפסקות ארוכות שהוא בהה בערסל, במחשב, בחתולים ובכל דבר שאפשר
והמון דברים שאני הייתי עושה אחרת
אבל הוא עזר- וזה רק בזכות זה שאני משחררת
לא התעקשתי שיעזור לי איך שחזרנו
לא התעקשתי שינקה למעלה בדרך שלי(כי גם לי אין ממש דרך)
ועוד
שחררתי- העיקר שהוא עוזר, לוקח אחריות, רואה אותי
חזרנו מהפינוי לפני חודשיים
נתתי לו זמן הסתגלות לבית הספר ולזה שהוא מסיים ב14:30 ולומד 7 שעות וקם ב6:30 ויוצא ב7:30, אחרי חצי שנה שהלוז התחיל שעתיים יותר מאוחר ולא היו גבולות כמעט במלונות השונים
סיכמנו על חוג אחד, וזה היה אמור להיות החוג כדורגל של רועי בדורות/\ברור חיל
לא פשוט גם עבורי כי צריכה להסיע, וזה צריך להסתדר בתוך הלוז החדש מה1.2 שמשתנה גם הוא כל הזמן
אז הוא הלך בסוף רק פעם אחת נדמה לי
ובינתיים בתוך השינוייים התכופים- אור הנר חזרו והמועצה הנפלאה שלנו פתחה איזה 10 חוגים בקיבוץ- לא היה אף פעם
סיכמנו על חוג כדורגל שנפתח בינתיים גם בקיבוץ עם רועי, אבל כמובן שהוא מצא תירוץ לא ללכת ואז אחרי יומיים בכלל הסתבר שהחברים שלו נרשמו לחוגים אחרים אז הוא לא רצה ללכת לכדורגל
ניהלנו סוג של דיון על זה ואז סוכם בסוף שהוא ילך לחוג סיור בימי חמישי
זה דרש ממני לבוא לאסף אותו מוקדם מבית ספר באופקים
הוא התעקש שאני אבוא עד שעה מסויימת כדי שהוא יספיק לנוח לפני
כמובן שזה לא קרה והגעתי ברגע האחרון ואף תירוץ לא עזר
וכמעט לא הלך לחוג בגלל כל השיח המורכב שניהלנו בדרך לקיבוץ
ככה זה איתו
בסוף – הגענו והוא כן יצא מהאוטו והשתלב בחוג ב10 דקות איחור, וביקש שאני אבוא לאסוף אותו רבע שעה לפני סוף החוג(כדי שהוא ירגיש שאכפת לי ממנו)
ואיך שהוא יצא משם- הוא חפר לי 24 שעות שהוא רוצה לסוע איתי לבד לקמפינג
אני שהייתי לוקחת אותם לטיולי קמפינג במדבר לפני ואחרי שיקי נפטר, בהתראה של שעה, דוחפים הכל לאוטו- לא מצליחה להרים את עצמי – והאמת שיש לי סיבה- שבוע עמוס בטירוף
ושחזרתי מרמת גן בששי בצהרים הבנתי שגם השד הזה לא נורא כל כך כי עידו נסע עם החוג שלו בחוגי סיור שורק לטיול עם קמפינג בחניון נחל תמר, אז יש חברה, ויש מדורה וזה פחות מסובך
נכנסתי הביתה- הודעתי להם שנוסעים קבענו שעה
ואפילו יצאנו
התנאי של רון היה- אני לוקח את המחשב שאני אוכל לשחק פורטנייט עם נקודה חמה שתעשי לי- זה התחיל עם ויכוחים- ואז אמרתי לעצמי- מי החליט שחיביים להיות בלי מסכים בקמפינג במדבר- אז שישחק- אם זה מה שיעשה לו טוב
היה סה"כ נחמד, למרות שהיו קטעים לא פשוטים
בבוקר קמתי ודברתי עם קלמ, הרכזת של עידו בחוגי סיור, שבאה לטיול עם בן זוגה והתינוקת שלה בת שנה. חמודה לאללה
אבל מה שהיה לי ברור- שהצלחתי להנות ולתת להם להרגיש חוויה משפחתית- בזכות זה ששחררתי
השחרור הוא במחשבה – לא הכל צריך להיות כמו שלמדו אותנו, וגם אם הסביבה חושבת שזה לא מתאים, אז זה בעיה של הסביבה לא שלי
איך הייתם מדמיינים שצריכה להיות מערכת חינוך של ילדים שחזרו מכל רחבי הארץ וכל סוגי החוויות אחרי 5 חודשים?
אני דמיינתי שגרה מבורכת
אבל בשער הנגב חשבו אחרת, ובהתחלה חשבתי שהם טועים ולאט לאט נראה לי שהם הולכים בדרך הנכונה
בית הספר נפתח מחדש לכיתה יא יום חמישי האחרון אחרי שהיה סגור למעלה מ5 חודשים, וכבר 3 ימים אחרי הם יוצאים לסמינר "החיטה צומחת שוב" שמפיקים מינהל חברה ונוער ומערך מגן בצה"ל (מה זה?????) שמטרתו לחנך למורשת ציונית חלוצית, הכנה לשירות משמעותי, ופעילויות התנדבותיות.
כתבתי פה לפני כמה פוסטים על נסיון שהיה להכניס במסגרת שבוע הלימודים התנדבות בקיבוץ, שכנראה היה מורכב מדי לארגון בשלב ההוא, והנה- הם לא ויתרו ומצאו דרך אחרת לעשות את זה
את ההתנדבות הם ממשיכים ביום חמישי- תענית אסתר- בהתנדבות במרחבים שונים במועצה, במכללה בקיבוץ
זה כל כך עצוב וכל כך משמח ביחד שארועי ה7.10 שלא נסתיימו לצערינו ויש עוד כל כך הרבה אנשים שלא שבו ולא ישובו הביתה- אבל חייבים להמשיך לחיות ויחד עם זאת להחזיק את הידיעה הזו ש"זה לא שלם בלעדיהם"
כמו שקראתי באיזה כתבה על עמוס תמם לפני כמה ימים- מה ששכנע אותו לחזור לעשיה תרבותית היה שיחה שלו עם חברים שמשרתים במילואים שאמרו לו- אם לא תחזרו לשמוח ולעשות זה לא שווה כל המאמץ שלנו פה בעזה ובצפון ובכל מקום עבורכם
ואם אתם אנשי HR משאבי אנוש או רווחה בארגונים, או שיש לכם כאלו בארגון שלכם, ואתם עדיין פנויים ב27.3 בואו לראות אותי מציגה בבית ציוני אמריקה-
להיות מפונה זה מיני רילוקיישן
