המשך מעלליו של בני בן ה16.5 מאז שחזרנו הביתה לאור הנר לפני שבועיים:
אז כמו שסיפרתי בשבוע שעבר, אורי חזר למרחב למידה שהוקם בקיבוץ ברור חיל הסמוך אלינו מרחק 5 ק"מ.
הוא נסע למרחב הלמידה כמעט כל יום השבוע הראשון והשבוע השני הגיע.
ביום הראשון-היה טקס פרידה ממערכות החינוך בירושלים אז הוא לא היה בברור חיל,
ביום שני הוא טוען שהוא היה,
ביום שלישי אמרו להם שיחלקו תעודות לילדים שכבר נמצאים במרחב הלמידה כמה חודשים, אז מי שרק שבועיים צריך להגיע ב12.00,
ואתמול הסתבר,שהתעודות היו ברביעי ולא בשלישי אז לא היה לו טעם ללכת.
אחה״צ היה לו מפגש של תכנית ניצנים בבאר שבע, אז פטרתי אותו מלסוע לברור חיל – או יותר נכון הוא פטר את עצמו בפתח הדלת ואני גיביתי אותו.
אני המשכתי לנהל את שגרת היום שלי שנעה בין פגישות זום לשיחות טלפון של עבודה על הערסל.
ב-15.00 רון בן ה10 חזר עם ההסעה, ואמרתי לו שב15.30 נוסעים לחוג כדורגל בקיבוץ דורות.
הייתי עסוקה בלארגן את רון, ופתאום שמתי לב שחסר לי ילד, אורי כנראה לא בבית. הוא יצא בכזה שקט בלי להגיד שלום, שלא שמתי לב שנסע.
התקשרתי והסתבר שהוא נסע באופנים מרחק 5 דקות לתחנה שבקיבוץ, לקח אוטובוס לצומת, משם אוטובוס לבאר שבע והגיע לסיור
מה שפעם היה מלווה באין ספור תזכורות שלי קרה מעצמו בלי ידיעתי ובלי התיעצות איתי.
מסקנה:
אם משחררים אותך מדברים שאתה לא חייב, אתה מתפנה להבין מה באמת חשוב לך.
כשהסיור הסתיים, הוא התקשר אליי להבין מאיפה אני אבוא לאסף אותו. שתבינו – אין רכבות לשדרות כבר ארבעה חודשים, ואתמול הסתבר האוטובוסים לאזור שלנו מבאר שבע, כנראה בגלל שאין הרבה תושבים שחזרו יש פעם בשעה והם מאספים.
הסיור נגמר ב-19.30 והוא עלה על אוטובוס רק ב-20.30 והגיע רק ב-21.30 לשדרות. אספתי אותו ורק ב22.00 הגיע הביתה.
בדרך הוא שאל אותי: ״את זוכרת את הקורס מתמטיקה שלקחתי בשנה שעברה באוניברסיטה הפתוחה והפסקתי – אז אולי אקח אותו שוב?״
ת'אמת – הייתי בהלם.
איך הוא זכר?
איך הוא החליט פתאום?
מה גרם לו לזה?
שאלתי אותו גם מה קורה עם המגמות פיזיקה,
כי כשהוא היה בליד"ה בירושלים חודשיים הוא התקדם מאד בפיזיקה לעומת מה שהחברה במגמה בשער הנגב לומדים כי למד עם המגמה בליד"ה.
אז הוא אמר ״אה נכון, אני צריך לדבר עם מאיר המורה לפיזיקה״ שהשיחה אחרת, הסתבר שהוא כנראה בן 60 או קצת פחות, ועדיין עושה מילואים השד יודע איפה ומלמד תוך כדי.
״כי הוא צריך לתת לי מבחן שיסכם את החומר שלמדתי בליד"ה שהם פה בשער הנגב בפיזיקה עוד לא סיימו ואז אדע שהבנתי ואני שולט בחומר״.
הייתי בהלם.
לא רק שהוא השלים לבד, הוא גם לוקח אחריות על וידוא הבנה ורק אז ירשה לעצמו להתקדם הלאה – איך להתקדם הלאה זה פחות מעניין אותו – הוא כבר ימצא איך.
אפשר להתעצבן על מערכת החינוך בשער הנגב ובמדינה תצוגת הקרבות שלנו, ועל בית הספר שלא השכילו עדיין לארגן מרחבי למידה בישובים שגורמים ללמידה כמו שצריך לבגרות, ועל עוד מיליון דברים.
אבל בסוף,
מה שאני טוענת,
שמי שחושב שהתקופה הזו והקורונה עושה רק נזק לילדים הוא טועה.
אז נכון שיש עוד הרבה משתנים שמשפיעים,
כמו לאן פונינו,
ואיך היה בית הספר באזור הפינוי,
ומי הילד,
והאם כל ההורים נותנים מרחב החלטה ופעולה כמו שאני נותנת,
וכולי,
אבל (!)
אני טוענת שבסוף
הרבה זה החשיבה החיובית
ההכוונה
להיות שם בשבילם
לא לוותר ולעזור להם כשצריך והם כן נתקעים.
שיהיה בוקר טוב!
