17.6.2023
שמעתי עכשיו בהליכה ארוכה שהתחלתי לעשות, כי אני אוהבת וכי אני רוצה להשיל מעצמי כמה קילוגרמים מיותרים של גיל המעבר, את ההמשך של הפודקסט של רן לוי עם ד"ר קירה רדינסקי מה המסר שלך לנערה המתבגרת שרואה את ההצלחה שלך ואת ההצלחות שלך עדיין ורואה בך איזשהיא השראה מסוימת?
"מה זה להיות יזם?
להיות יזם זה לקפוץ מצוק ולנסות לבנות את המצנח תוך כדי נפילה.
ואתה תהיה מופתע מכמה מהר אתה יודע לבנות מצנחים כשאתה נופל.
החיים שלנו מאד נוחים, אנשים מאד מפחדים לקחת סיכונים.
ולכן, כל העבודה שלי בתור מנחה זה קודם כל לגרום לסטודנטים שלי לעשות את הצעד הראשון ולקפוץ מעבר לצוק…. ואז אני אומרת להם- זהו כבר קפצת…עכשיו אתה חייב למצוא את המצנח.
ולכן העצה היחידה שאני יכולה לתת- זה תמצאי את הדבר הראשון שאת חושבת שזה הדבר הגדול הבא, ופשוט תעשי את הצעד המפחיד בלי לחשוב על כל ההשלכות, בלי לנתח אותו, ומשם הדברים כבר יתגלגלו בעצמם
אנשים במצבי קיצון יודעים להוציא מעצמם דברים מהממים"
גברים, נשים, יזמים, יזמיות, מדענים, מדעניות- הרבה מהדברים הגיעו מחיבורים של הרבה מאד נושאים, וכשהם חיפשו משהו אחד, ומצאו בכלל משהו אחר, שהוא הוביל לכל הפלא הזה שאנחנו קוראים להם החיים שלנו"
רן לוי הגיב:
"אני כל כך מסכים איתך לגבי הפלא הזה של לבנות את המצנח תוך כדי- כי מהנסיון שלי הרבה מהמחשבות ומהרציונילזציה שאנחנו עושים לרעיונות, היא מנגנון שגם מונע מאיתנו להתקדם. יותר מדי מחשבות לפני שאתה מתחיל, זה איזשהוא מקום לשמור על עצמך שגם לא תעשה את הצעדים הללו".
וקירה השיבה:
"לדוגמא: כולם כבר ניסו ולא הצליחו- נכון, תמיד יש את האחד שמצליח וזה יהיה הפעם אתה. הסיכון שאתה לא מצליח בימינו, הוא לא שאתה תרעב למוות. לרב האנשים הסיכונים לא מספיק גדולים כדי לא לקחת אותם."
אנחנו שוכחים שאנחנו חיים באחת המאות הכי שקטות שהיו ב1000 השנה האחרונה, אנחנו בprosperity, ולכן הסיכונים הם בעיקר אצלנו בראש, הם לא הסיכונים האמיתיים".
אז למה כל כך התחברתי?
מעבר לדוגמאות שהיא מביאה ולפרויקטים שהיא עושה שהם סופר מעניינים, היא דברה הרבה על הנחישות שלה. ועל היכולת שלה לשים כבר בגיל 8 מטרות לעצמה ולממש אותן.
אז אני לשמחתי לא הייתי ילדה כזאת ואני גם לא מחנכת את הילדים שלי להיות כאלו.
אבל מתחברת לנחישות.
וחשבתי עכשיו בהליכה כששמעתי את הפודקסט על התחנות בחיים שלי שהם באו לידי ביטוי:
– כשהייתי בת 16.5 וחברות שלי מבית ספר משה שרת נתניה דנה פרקש ומאיה פרקש התמיינו לחילופי סטודנטים בארה"ב. ואני החלטתי להרשם גם. ולא הקשבתי להורים שלי שחששו מאד ובצדק. ונפלתי למקום מאד לא מתאים לי, עיירה קטנטנה בpanhandle של ארה"ב – Turpin, Oklahoma בה לא מצאתי את עצמי במשך חצי שנה. ולא הצלחתי וגם הורי לא לחלץ את עצמי משם. אז דנה ומיה נהנו מאד ואני ממש סבלתי. אבל מה- למדתי צילום, למדתי קדרות, למדתי אנגלית, נסעתי לבקר את הדודים בפלורידה באוטובוס של גרייהאונד לבד בגיל 16.5, והתמודדתי עם קשיים.
חזרתי לארץ וביחד עם אבא שלי עוזי הרלינג למדתי לבגרות במתמטיקה 5 יחידות והוצאתי 100 עגול.
איך?
בזכות זה שאבא שלי כל יום כשחזר הביתה מה התעשייה האווירית לישראל דפק לי את הדלת של החדר ושאל אותי בעדינות שלו אם אני רוצה ללמד היום ולא ויתר לי.
ואז יצאתי לטיול בעולם עם Avital Henley ודרכינו נפרדו והחלטתי לטייל לבד וטיילתי כמעט שנתיים שלמות בהודו ובעולם לבד, ורק 25 שנה אחורה אני מבינה כמה זה נדיר גם היום.
ואני קופצת 20 שנה קדימה, התמודדתי עם המחלה של יקי וגידול הילדים לבד, הקמת עסק תוך כדי, עליות ומורדות בניהול העסק, כניסה לתחומים חדשים כל הזמן, חקר, החלפת עובדים ובעיקר להמציא את עצמי מחדש ולעשות פיילוטים כל הזמן בלי לפחד, כמו מה שקירה מדברת עליו בפודקסט.
וגם אחרי המוות היה קשה- גידול הילדים שממשיך להיות מורכב, בניית זוגיות חדשה, בניית ושיפוץ בית בזמן שאנחנו גרים בו ארבעתינו, הוצאת העסק מהפסד לרווח, ניהולו לבד ועוד ועוד
היום אני באחת התקופות הטובות בחיי- ואני מרגישה שזה בעיקר בגלל העובדה שמצאתי את הייעוד שלי
ובפוסטים אחרים אני אכתוב איך הצוות המופלא שלי ערן לבני, ליאת מזרחי ונעם גוטקין יודע לעזור לי לממש את עצמי ולתת לכל היצירתיות והרעיונות המדהימים שלי לצאת החוצה, בלי לחטוף קריזה על ההפרעות קשב והמהירות שלי.
Posted in בלוג on יוני, 2023