תוך כדי הבניה של ההרצאה הראשונה שלי @להיות מפונה זה מיני רילוקיישן- צמיחה ויזמות מתוך משבר וחוסר ודאות בקרית אונו
אני אוספת תמונות מהמסע פינוי שלנו
ונזכרתי במשהו שהסעיר אותי בזמנו וממשיך להסעיר אותי גם עכשיו
אני קוראת הרבה מאד פוסטים ותגובות ומיילים ווצאפים של הורים שעסוקים באיכות הלמידה הקלוקלת בפינוי
בלגן
מחסור במורים
מחסור בציוד
מחסור בשעות לימוד
ואני רצה לדבר פה שוב על משהו אחר
שהוא חיובי מאד בעיניי
זה היה אחד הימים הראשונים של רון בבית הספר הזמני שפתחו להם במכללת "רימונים" לקולינריה שהיתה צמודה למלון
היו הרבה דברים חיוביים בבית הספר הזה וזו היתה גם אחת הסיבות למה אחרי חודש של לימודים שם אני הייתי בין היחידות שרצתה להשאר בטבריה
"-בית הספר היה צמוד למלון
-הוא היה על צלע הר והיה שם אספלט/טבע
– המחנכות של חלק מהכיתות ה וו' הגיעו מנתיבות וסדרו להם חדרים במלון עם המשפחות שלהם, אז יצא שהילדים למדו עם המורות שהם הכירו וזה נתן להם הרבה בטחון. עבור רון שלי זה בכלל היה תיקון כי אותה מורה, שבכיתה שלה הוא עשה בלגן בכיתה ג, חוותה אותו אחר לגמרי שנתיים אחרי.
– ההורים שמרו מחוץ לכיתות וסייעו לילדים לצאת לשרותים, לפתור בעיות אם היו למורים בתוך השעורים וועד- מה שגרם למעורבות ואכפתיות של ההורים במה שקורה בבית הספר, והם ראו כמה טוב נשות החינוך נותנות לילדיהן במקום התלונות הרגילות שאנחנו שומעים על המערכת ועל האנשים שעובדים בה
לא היה wifi ועד שהשיגו תרומה של ראוטרים(כי דווקא מחשבים קבלנו ממשרד החינוך והיו) אז כדי שאפשר יהיה לעבד עם המחשבים באתר של אופק, אז המחנכות לקחו אותן לבריכה של המלון כדי לעבוד. טוב- זה לא גרם להם לריכוז יתר אבל בהחלט הכין אותם לחיים האמיתייים
– העובדה שהיה כוח עזר לא רגיל- במקרה הזה חיילות- גם לדעתי הוסיף המון. גיוון ועבודה עם א.נשים חדשים זה תמיד טוב גם עבור המורים וגם התלמידים
– לא היו הרבה שעות לימודים ולכן היה דגש כעל האיכות ולא על הכמות- היו המון פעילויות מיוחדות, בהתנדבות כמו למשל לילך מונדקה תושבת אור הנר שהיתה במלון והעבירה פעילויות מדהימות בכימיה ועל חרקים ועוד- אני לא ממש זוכרת רק זוכרת שרון ממש אהב
– היה חופש למורות- ראיתי אותן פורחות וראיתי מה זה עושה להן כשהן להן מישהו שעומד להן על הראש ואומר להם למלא דוחות ולהספיק חומר למיצב. הן היו באנרגיות טובות יצירתיות והיה פשוט כיף
כל הדברים הללו גם המשיכו בבית הספר "עוז" לחינוך מיוחד שפתחו בירושלים עבור ילדי מפונים עם צרכים מיוחדים, אמנם למדו רק 3 שעות ביום ולא הרבה מהזמן הוקדש ללמידה פר אקסלנס, אבל הם בקרו המון בגן הבוטני, גן החיות, מוזיאון המדע, עמק המצלבה ועוד, וגם כוח האדם חוץ מאשר המחנך היועצת והמנהלת לא היה קבוע והורכב מהמון מתנדבים, שנת שירות, מורות חיילות , שירות לאומי ועוד- מצד אחד זה גרם לרון לתסכול כי א.נשים שהוא נקשר אליהם נעלמו לו פתאום, אבל מצד שני הגיוון הזה גם נותן תחושה פחות כבדה והבנה גם לילדים וגם למורים- שאפשר ללמוד בכל מיני דרכים ואווירות
אני אוסיף לפה את כל מה שכבר כתבתי ובטח עוד אכתוב על אורי שלי שעבר 4 או 5 מסגרות השנה ועכשיו הוא בסן דייגו במשלחת של 150 ילדי כיתות יא יב של שער הנגב לקהילה היהודית שם, שגם לו נפגעה לחלוטין שגרת ותכנית הלימודים, אבל יש דברים יותר חשובים מזה
אז אני מצרפת כמה תמונות תהנו!
ואשמח לתגובות ותובנות
